Avigail Lappin

POST טראומה

*מבוא*

יש לי פטריה בזרת הקטנה ברגל ימין. משהו שרק הרופא עור שלי, ד"ר פינחס פנחסוב (נשבעת שככה קוראים לו, יכולים לבדוק אותי) ואמא יודעים על זה. ועכשיו גם כולכם או לפחות קומץ האנשים שיקראו את הדבר הזה. היא לא ממש עוברת, רק נרגעת קצת וכל כמה זמן חוזרת. משום מה ממש התביישתי בדבר הזה. עדיין מתביישת. גרם לי להרגיש קצת מטונפת, חסרת הגיינה והאמת שגם פחות טובה.

רגע שניה, זה לא פוסט רחמים סופר דבילי במטרה לצבור לייקים ועוקבים שיגרמו לי להרגיש טוב יותר בנוגע לנקודה הרגישה שלי. אני לא נטלי דדון שמפרסמת פוסט עם החצ'קונים שלה ומצפה לאהדת הקהל ואקסטרה נקודות על כך שגם אני אנושית. סבלנות. אני אגיע לפואנטה, נראה לי.

*סקירה ספרותית*

בקיצור הפטריה חזרה והתחיל לגרד לי ממש אבל חוץ מזה היה לי שבוע ממש רע. כאילו ממש ממש. קדם לו סופ"ש עוד יותר גרוע. מישהו חתך ממני. זה לא כזה נורא, מאז שעברתי לתל אביב חתכו ממני כמו ערס בב.מ.ו בדרך למשחק הפועל נגד מכבי אצל חבר שלו מהטירונות של גולני (תוהה אם העלבתי פה המון אנשים) כי האמת שהוא לא חתך, הוא בעצם נעלם ואחרי ששלחתי לו את המילה "Ghosting?" הוא כתב לי והנה ציטוט מדויק "תאמת רציתי לדבר איתך בטלפון אבל כן יש כמה דברים שפחות הסתדרו לי למרות שמאוד נחמד לי איתך"

אבל הפעם זה היה מוזר. הייתה כימיה. אומנם יצאנו לשני דייטים וחצי אבל זה הרגיש טוב, יותר טוב מקשרים שהייתי בהם גם חודש שלם (חודש שלם! הייתם מאמינים?!) ובדייט האחרון היה גם די אינטימי וממש ממש נחמד אז רציתי תשובות, בטיפשותי. בחורה שרוצה לקבל תשובות מבחור על למה הוא לא רוצה אותה זה כמו הבחורה שבסרט אימה אומרת שהיא תיכנס רגע לבד לבית המפחיד לבדוק מה יש שם כי מה כבר יכול לקרות?! זה אף פעם לא נגמר בטוב ויש סיכוי שהיא לעולם לא תצא משם, אולי רק אחרי שהיא דשה בנושא עם כל החברות שלה, הפסיכולוגית שלה וכתבה על זה פוסט מיותר. רק אז אולי אולי אולי היא תצא מהבית המפחיד.

*שאלת המחקר*

בקיצור, תשובות. "מה לא הסתדר לך בדיוק?" שאלתי אותו אחרי שהתקשר אליי כתוצאה מהודעה מעט תוקפנית ששלחתי לו על כך שהוא דוש מן המעלה הראשונה. הוא היסס, היה לו קשה אבל אז זה יצא והנה זה בא תתכוננו- "זה פחות התאים לי בפן הפיזי". בואו ניקח שניה הפסקת נשימה קטנה. גברים ונשים כאחד. אני אישית הייתי צריכה להתיישב על המיטה שלי ולהבין מה שמעתי הרגע. "זה פחות הטעם שלי, מצטער". זה ממשיך לדבר אליי בטלפון. "כן הבנתי, אוקיי. בסדר גמור. אין לי באמת מה להגיד לך. אחלה. ביי". סיימתי את השיחה ונשארתי לבהות בחלל החדר שלי. בזמן הזה ידיד טוב שלי כבר עשה דרכו אליי אחרי שהבין שמצב הרוח שלי לא משהו וצריך לקחת אותי לטיול, לא יודע איזה מין בנאדם מופרע באמת הולך לרדת אליו כל רגע במסווה של בחורה נורמלית (לרוב) בשם אביגיל.

*השערות המחקר*

יצאתי מהבניין והלכתי אליו בעיניים פעורות. הוא כבר ידע שדבר נוראי קרה אבל לא ידע כמה נמוך הגעתי בשלב זה. "אתה יודע על מה הוא שלל?" שאלתי בלי לחכות לתשובה. "על משהו פיזי. פיזי! אתה קולט? היה נחמד. באמת נחמד וחיבור טוב ואז בגלל משהו פיזי הוא החליט שלא מסתדר לו. פיזי" אמרתי שוב את המילה הזו מתקשה להאמין. הוא חיבק אותי כשהתחלתי לבכות תוך שאני ממשיכה לסנן את המילה "פיזי" עוד כמה עשרות פעמים כאילו הפכתי לגרסת הרווקה התל-אביבית של הודור ממשחקי הכס ועוד שניה הכינוי שלי יהיה "פיזי" רק שהטראומה שלי היא כנראה אירוע די קולקטיבי. אירוניה גדולה אגב היא שלאותו בחור היה פיצ'ר מאוד ספציפי שלא אציין ועד לאותו שלב פסלתי בגללו בחורים (מה זה בכלל "פסלתי"? באיזו תחרות אומללה אנחנו נמצאים?). דווקא הפעם החלטתי ללכת נגד ההעדפה הזו, לראות מעבר. אפילו לא קראתי לזה "להתפשר" כי כל כך נהניתי איתו. הרגשתי פתאום ילדה גדולה והייתי גאה בעצמי שלא הלכתי על הטייפ הקבוע שלי (שגם לא היה כזה הברקה עד כה) אבל קטע לא?! מאיזו שהיא סיבה החלטתי שהעניין "הפיזי" הוא

מאיזו שהיא סיבה החלטתי שהעניין "הפיזי" הוא המשקל שלי איתו אני נאבקת כל חיי. רגישות גדולה אצלי. אין טעם לפרט נכון? כולנו מכירים. אבל אחרי שדשתי בנושא עם הידיד והגענו ביחד למסקנה שלא כולנו דוגמניות תחתונים ואחרי שבראש שלי כבר הפכתי לאנורקסית שהחלימה, ואחרי שכבר הגעתי הביתה ופיזזתי לי ברחבי החדר (בתחתונים אגב) ושרתי בקולי קולות את השיר "שווארמה" יחד עם רביד פלוטניק (תאזינו לו אחיותי המלאות, הוא עשה לי מאוד נעים), הבחור שלח לי הודעה. "לא התכוונתי לפגוע בך, מקווה שאת מבינה את זה". נו באמת. למה זה טוב עכשיו? אבל האישיות הנוירו-אובססיסית שלי (המצאתי נכון?) חייבה אותי לענות לו. "כואב לי, פסלת אותי על משהו שאני גם ככה רגישה אליו אז ברור שזה מכאיב". לא מתוחכם במיוחד אבל אותנטי. "אם את מתכוונת למשקל שלך לא על זה פסלתי ובגלל דברים כאלה אמרתי שאני לא רוצה להגיד למה". שוב פעם, בואו ניקח ביחד נשימה גדולה. בשלב הזה כבר תפסתי את עצמי בידיים. כתבתי לו שאני לא מעוניינת להמשיך את הדיאלוג הזה, שזה שטחי ורדוד בעיקר כשאתה חושב שאתה מחפש משהו אמיתי. שאני מאחלת לו שימצא את מה שהוא מחפש ומקווה שלא אראה אותו יותר בחיים, וכמובן שחסמתי. אבל הנזק כבר נעשה. אם לא המשקל אז מה כן למען השם?

*תוצאות המחקר*

מסכת ייסורים החלה. לשניה תהיתי אם קלט את הפטרייה בזרת קטנה ככל שתהיה, אולי זה משהו שהוא התעכב עליו ניסיתי לחזור במחשבותיי אל הלילה שבילינו ביחד. הוא בכלל לא הגיע לשם. למה שהוא בכלל יגיע לשם? אולי הנקודות חן שיש על הגב, אולי אני מסריחה אולי החזה הכמעט ולא קיים וגם לא סימטרי שלי, אבל הוא ראה אותי לפני. זה לא שניסיתי להסתיר משהו.

ובוודאי שהסכמתי עם כל החברים הטובים שלי שאמרו לי את כל משפטי המפתח המוכרים. 'למי אכפת?' 'אבל את לא מבינה שהוא באמת אדיוט?' 'זה לא משנה מה זה יכול להיות. זה יכול להיות כל דבר וגם אם תדעי מה זה אולי בכלל לא תביני' 'הוא לא שווה בכלל שתתקעי על משהו בגללו, מי הוא בכלל?' אני מודה שכנראה שהייתי אומרת את כל המשפטים האלה בעצמי אבל לא יודעת כמה הייתי מאמינה בהם. זה לא שהם לא צודקים, בוודאי צודקים. הוא לא מעניין לי את הפטריה בזרת הקטנה אבל זו עדיין הייתה נקודת מפנה. כל אדם שהיו "פוסלים" אותו על משהו חיצוני היה חווה שבץ רגשי קטן או גדול. היה נעמד ערום מול המראה ומחפש מה לא טוב. מודה בכנות, נשברתי קצת. כל כך הרבה דברים נראו לי מעוותים בסיטואציה הזו. אבל הכי גרוע, אני התחלתי לראות את העולם בצורה מעוותת. הכל התחיל להפריע לי בעצמי. מהקטן ועד הגדול ונהייתי חולה באמת חולה. והפסקתי פתאום להאמין, גם כשזה נראה טוב ומלא פוטנציאל זה יכול להסתיים בגלל משהו בגוף שלי, משהו פיזי. ואז הבנתי, אני בפוסט- טראומה. זה נשמע דרמטי, אני יודעת אבל דבר ראשון אני דרמטית ונראה לי שאפשר להבין את זה מהפסקה הראשונה אבל גם יש בזה אמת. לפי וויקיפדיה:

'פוסט-טראומה היא הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות הקשורות לדחק וטראומה, המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם (טראומה), כמו מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, נטישה, שריפה וכדומה. אין הכרח שהאירוע יהיה קיצוני על-פי אמות מידה אובייקטיביות ומספיק שהוא מעורר אימה. פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, בזיכרונות פולשניים של האירוע, בניסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את האירוע ובעוררות, דריכות וקושי להיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה בניהול החיים לאחר האירוע הטראומטי'.

אני מקווה שאני לא נכנסת פה לטריטוריה אסורה. סליחתי מאלו שיקראו את הפוסט וחוו דברים איומים ונוראים שאני באמת לא יכולה להתחיל בכלל לדמיין את ההתמודדות הזו אבל כרגע ההגדרה הזו מתיישבת לי די במדויק.

*מסקנות*

דבר ראשון טיפ קטן גברים יקרים, ואני מקווה שאותו קופיף יראה במקרה את הפוסט הזה ויפנים כי דווקא את זה שכחתי להגיד לו, לעולם אל תגידו לבחורה שאתם לא מעוניינים בה שזה בגלל משהו פיזי. תגידו שהאקסית חזרה לתמונה, תגידו שגיליתם שאתם נמשכים לגברים, כל דבר אחר רק לא את האמת הזו. זה מיותר בכל כך הרבה מובנים. אין בזה טעם בכלל. אבל לטיפ הזה יש טיפ קודם לחברותיי היקרות שאני בטוחה שחלקכן כבר יודעות ומכירות, אל תיכנסו לבית המפחיד הזה. גם זה מיותר. אין דבר בעולם שהוא יגיד שירגיע אתכן. לא מעוניין? בסדר גמור. לא מעניין. צ'או. הייתי. זה לא משנה כמה מדהים זה היה נראה שניה לפני. יש לך שאלות? תעני עליהן לבד. תחליטי את למה פתאום זה לא מתאים לו ויותר מזה- למה לך זה לא מתאים. האמת הזאת גם ככה לא תזיז לך במילימטר. היא לא תהפוך אותך לאדם טוב יותר והיא לא תשנה את חייך במילימטר. כתבתי מילימטר פעמיים (עכשיו שלוש). אמרתי לכם שהפכתי לאדם מופרע מאז.
אבל כנראה שהייתי צריכה להגיע באמת לתחתית כדי להבין את זה (התחתית הסובייקטיבית שלי כן? כל אחת והתחתית שלה).

*הצעות למחקרי המשך*

אז שניה, הבנתי כבר לא להיכנס לבית המפחיד. אבל מה קרה אם כבר נכנסנו?! ואולי לא קרה יותר מדי ואולי נפגשנו עם כל הדברים שמהם פחדנו כל החיים והחלטנו שיש לנו פוסט טראומה ונשבענו שלא נצא יותר לאף דייט בחיים וכבר פתחנו חשבון פיקדון למימון הקפאת ביציות.

האמת? לא מתחרטת שנכנסתי לבית הזה. אולי הגיע הזמן להתמודד עם הפחדים שלי.